השבוע סוף סוף התחלתי ללמוד. ביום הראשון שהלכנו לאוניברסיטה, הסתבכנו קצת בדרך. סטודנט גבוה שעבר שם הצביע לכיוון בו עלינו ללכת והסביר: JUST FOLLOW THE PINK TUBE ואני הכי הרגשתי כמו עליזה בארץ הפלאות, וחשבתי שזו הכוונה מקסימה למצוא את דרכי בעיר זרה. הוא התכוון לצינורות מים ארוכים ממתכת שבנויים לגובה שישה מטרים בחלקים מהעיר, וצבועים בורוד או בכחול. תפקידם הוא לפתור בעיה שיש לברלין עם מים, וסכירה של אדמה בזמן בנייה. אני, כאמור, מצאתי להם תפקיד אחר.
במזכירות טיפלה בי אישה שבכל מקום נורמלי אחר וודאי היו קוראים לה אתי, אישה קצת מנפופה מבולבלת, עם ג'ינס ישן כחול כהה כזה, משקפיים וכתם על החולצה. אבל כשהמזכירה הצעירה והבלונדינית ניגשה לבקש ממנה משהו היא הקפידה לפנות אליה בשם התואר "פראו...", ומסתבר שנימוסים והיררכיות עושים לי תחושה נעימה בגב. חכו, זה בטח יעבור מהר.
התכנית שאני לוקחת היא באנגלית ונקראת "ברלין פרספקטיב", כלומר קולנוע, אמנות, היסטוריה, ארכיטקטורה שכולם קשורים לעיר ברלין. ברלין עם אג'נדה, שזה אך מתבקש לעיר כזאת פוליטית. בגלל שצר עולמי ואני גאה בזה, לקחתי שני שיעורים על קולנוע בברלין כי אני קולנוע, שיעור על עקבות השואה בברלין של היום כי אני יהודיה, ושיעור על ברלין כעיר מחולקת בשנים 45-90 כי אני טקסט פוליטי.
בכיתה יש מגוון מאד מדליק של תלמידים: אחד מארה"ב, שתיים מסין, אחד מדנמרק, אחד טורקי, אחת מצרפת וג'ינג'ית אחת קטנה מישראל. הם כולם חמודים, בייביז כאלה, אבל אני מקווה שיש להם מה להגיד. כמובן שאני היחידה שם שמנסה להוכיח כל הזמן שזה בסדר להיות ישראלית ואמנם מייצגת אומה, אבל אני אפילו די חמודה.
בהתחלה כל אחד הציג את עצמו, וכשהגיע תורי הסברתי למה אני לוחשת. פעם הייתי מתנצלת לפני שדיברתי, עכשיו כבר לא. כשסיימתי את דבריי הכוללים את יחסי לקולנוע אירופאי בכלל וקולנוע גרמני בפרט, המורה אמרה זה מדהים, את לוחשת וכולם שומעים אותך. צחקתי והסברתי לה שאני לוחשת מאד גבוה. זה לא רק הווליום, זה הטון.
כשסיפרתי שאני מתל אביב הקרואטי השתעל והצרפתיה נעלמה משם. הבנות נאנחו מקנאה כשסיפרתי כמה חם בבית. וחוץ מזה נראה לי שהבחור הטורקי עשה לי עיניים. יש כבר שלום איתם, נכון?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה