התעוררתי לבוקר שקט ורגוע בברלין. לקחתי את הקפה שלי ומה היה יותר מתאים מזה מלפתוח את המחשב הנייד שלי ולשמוע ברדיו מישראל את הצפירה. עלו בי הרבה מחשבות על הצפירה הפרטית שלי, שלא נשמעת ברחובות אבל עדיין מקפיאה בי משהו. על מה זה מעורר בי ומה המשמעות של יום שואה במקום כל כך רחוק ועדיין מעולם לא היה קרוב יותר. ואם אצלנו בישראל זיכרון השואה והניצולים הופך למחולל, מה משמעותו דווקא כאן, ובתאריך השרירותי הזה.
ירדתי לרחוב. יש משהו מצמרר במחשבה שזו הרי לא באמת ברלין חדשה. שהכבישים אולי שופצו, הטכנולוגיה אולי התקדמה, אנשים אולי הפכו להיות טובים, אבל כמו באירופה הרחובות הם אותם רחובות והבתים הם אותם בתים. אנשים מזדרזים לאנשהו בלי לשים לב. תכלס, לא שבתל אביב הרחוב היה שונה ביום הזה.
בערב הלכתי לערב של "בית הקהילה", במערב העיר. באזור היותר "צפוני" של העיר. לא ידעתי מה מצפה לי שם. קצת מצמרר היה לראות בכניסה כמה שוטרים עומדים ומגינים על המקום, ובדיקת תיקים בכניסה אה-לה שדה התעופה. גרמניה 2013 ומישהו צריך לשמור על היהודים כשהם מתכנסים. בפנים, להפתעתי, היו איזה מיליון אנשים. לא שישה, אבל הרבה. היו המון זרי פרחים ואבוקת אש. לא יודעת למה חשבתי שהטקס יהיה באנגלית, הכל היה כמובן בגרמנית ולא הבנתי כלום. הבנתי יודן. הבנתי נאצים. הבנתי גטו. הבנתי ברלין. יופי. אלס גוט. אני מתגעגעת הביתה.
לפני שהגעתי לברלין היה לי חשוב לגמור את הספר לבד בברלין, של האנס פאלדה. הספר מספר על האנשים הגרמנים הפשוטים בזמן המלחמה בימיה האפלים של ברלין. קשה לראות שמות של מתים ורחובות מהספר קמים כאן לתחייה. הספר מספר על זוג גרמנים זקנים, שאחרי מות בנם בחזית חילקו גלויות מחאה נגד הפיהרר ברחבי העיר וזעזעו את הגסטפו. הם חילקו הרבה גלויות בכיכר אלכסנדרפלאץ, שנמצאת ממש לא רחוק מהבית שלי, או הגרמני המלשן הפחדן העלוב שהיה מוכן למכור את אשתו וילדיו גר ברחוב פרידריכסהיין המגניב, או הזוג שהעדיף לא לדעת מכלום ורק לגדל את תינוקם חיו בארקנר. המפקדה (לא של הגרמנים, של הנאצים. הנאצים, זה שונה) הייתה במואביט, שאתמול בדרך ראיתי שלט מכוון לשם, תלוי בין העצים הגדולים והירוקים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה