אלוהים מטייל בברלין

הלכנו לשוק בשבת אחרי הצהריים. אני נעצרתי להסתכל על הצוענים היפים שרים, ושמש הלכה לקנות פירות. היא חזרה וסיפרה לי שכמה בחורים דחפו אותה בתור, ובהתחלה היא נעלבה, אבל אז היא שמעה שהם מדברים עברית וסלחה להם. "זו לא אשמתם", היא הסבירה לי במבט שליו, "זו התרבות שלהם".

זאת היא השמש שלי. שמש היא אישה קוריאנית מופלאה, שנמצאת איתי כבר הרבה שנים ועוזרת לי. היא מקסימה, היא אסיתית יפה, היא חכמה וקצת משוגעת, והיא מצחיקה אותי. במהלך השנים שתינו נקלענו למצבים שונים, ולא תמיד פשוטים והפכנו לחברות טובות. אני ג'ינג'ית עצבנית והיא מאמינה עדינה שנהייתה ישראלית. היא מאמינה באלוהים ומאמינה באדם. אני לא פגשתי הרבה אנשים שאוהבים את ישראל כמוה, אוהבים ומאמינים באמונה שלמה שהגאולה תבוא רק מציון. וכן פגשתי כמה ישראלים בחיי. למשל עם בן זוגה היפני היא מתעקשת לדבר רק בעברית. שפת הקודש וזה, דברים שמזמן מיצינו. שמה המקורי הוא מינה, אבל כשהגיעה לארץ בעקבות אמונתה בישוע, היא החליטה לשנות את שמה לשמש. יהיה קשה לתקצר את האישה הזאת לפוסט אחד. תצטרכו לחכות לסרט.

בדרך לשוק ראינו ברחוב אורניינבורג את בית הכנסת היהודי עם הכיפה המוזהבת, ולידו הרבה אנשים מצלמים אותו או פותחים ספרי תיירות וקוראים. זה הרי לא רק בית כנסת. על הבית המפואר מתנוססת הכתובת: פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים (ישעיהו כ"ו, ב). אני לא באמת בטוחה מה זה אומר אבל לפי הפירוש האישי שלי זה נשמע מלהיב וישר רציתי לצלם את הגויה הצדיקה שלי מתחתיו. חוץ מההתרגשות האישית, המשפט הזה נראה לי קצת גויים פרנדלי, בנוסח תראו איך אנחנו אוהבים אתכם כי אתם כאלה מהממים- שזה קצת אדיוטי אם זה נכון, כי זה כתוב בעברית. אבל כך או כך בית הכנסת הזה נבנה במאה ה19 ובליל הבדולח המון נאצי ניסה להצית אותו (שוב, לא גרמנים, נאצים. נא-צים), נפגע אח"כ בהפצצות על גרמניה, וגם שימש כאולם אחסון עבור הצבא הנאצי. בית הכנסת נחשב היום פעיל אבל אני חייבת להוסיף שהוא סגור בשבת, וזה עוד דבר שטרם פגשתי. בית כנסת שסגור בשבת... אבל תכלס, אם יהיה פתוח בשבת איך יגבו דמי כניסה? זה הרי נגד חוקי הדת.

את בתי הכנסת כבר למדנו לזהות לפי שני השוטרים הגרמנים השמנים שעומדים ליד כל בית כנסת ואתר יהודי או בית קברות ומאבטחים אותו. בהתחלה זה צמרר אותי. איך בברלין של היום וגו', אבל בהמשך שיניתי את החשיבה, ואני חושבת שזה דווקא נורא יפה, ועליהם כשומרי ישראל. קצת מטריד, שאדם צריך כל כך הרבה שמירה. כנראה לא בכדי.

 

FOLLOW THE PINK TUBE

השבוע סוף סוף התחלתי ללמוד. ביום הראשון שהלכנו לאוניברסיטה, הסתבכנו קצת בדרך. סטודנט גבוה שעבר שם הצביע לכיוון בו עלינו ללכת והסביר: JUST FOLLOW THE PINK TUBE ואני הכי הרגשתי כמו עליזה בארץ הפלאות, וחשבתי שזו הכוונה מקסימה למצוא את דרכי בעיר זרה. הוא התכוון לצינורות מים ארוכים ממתכת שבנויים לגובה שישה מטרים בחלקים מהעיר, וצבועים בורוד או בכחול. תפקידם הוא לפתור בעיה שיש לברלין עם מים, וסכירה של אדמה בזמן בנייה. אני, כאמור, מצאתי להם תפקיד אחר.

במזכירות טיפלה בי אישה שבכל מקום נורמלי אחר וודאי היו קוראים לה אתי, אישה קצת מנפופה מבולבלת, עם ג'ינס ישן כחול כהה כזה, משקפיים וכתם על החולצה. אבל כשהמזכירה הצעירה והבלונדינית ניגשה לבקש ממנה משהו היא הקפידה לפנות אליה בשם התואר "פראו...", ומסתבר שנימוסים והיררכיות עושים לי תחושה נעימה בגב. חכו, זה בטח יעבור מהר.  
התכנית שאני לוקחת היא באנגלית ונקראת "ברלין פרספקטיב", כלומר קולנוע, אמנות, היסטוריה, ארכיטקטורה שכולם קשורים לעיר ברלין. ברלין עם אג'נדה, שזה אך מתבקש לעיר כזאת פוליטית. בגלל שצר עולמי ואני גאה בזה, לקחתי שני שיעורים על קולנוע בברלין כי אני קולנוע, שיעור על עקבות השואה בברלין של היום כי אני יהודיה, ושיעור על ברלין כעיר מחולקת בשנים 45-90 כי אני טקסט פוליטי.
בכיתה יש מגוון מאד מדליק של תלמידים: אחד מארה"ב, שתיים מסין, אחד מדנמרק, אחד טורקי, אחת מצרפת וג'ינג'ית אחת קטנה מישראל. הם כולם חמודים, בייביז כאלה, אבל אני מקווה שיש להם מה להגיד. כמובן שאני היחידה שם שמנסה להוכיח כל הזמן שזה בסדר להיות ישראלית ואמנם מייצגת אומה, אבל אני אפילו די חמודה.
בהתחלה כל אחד הציג את עצמו, וכשהגיע תורי הסברתי למה אני לוחשת. פעם הייתי מתנצלת לפני שדיברתי, עכשיו כבר לא. כשסיימתי את דבריי הכוללים את יחסי לקולנוע אירופאי בכלל וקולנוע גרמני בפרט, המורה אמרה זה מדהים, את לוחשת וכולם שומעים אותך. צחקתי והסברתי לה שאני לוחשת מאד גבוה. זה לא רק הווליום, זה  הטון.

 
כשסיפרתי שאני מתל אביב הקרואטי השתעל והצרפתיה נעלמה משם. הבנות נאנחו מקנאה כשסיפרתי כמה חם בבית. וחוץ מזה נראה לי שהבחור הטורקי עשה לי עיניים. יש כבר שלום איתם, נכון?

 

הגרמנים באים או לא?

 

התעוררתי לבוקר שקט ורגוע בברלין. לקחתי את הקפה שלי ומה היה יותר מתאים מזה מלפתוח את המחשב הנייד שלי ולשמוע ברדיו מישראל את הצפירה. עלו בי הרבה מחשבות על הצפירה הפרטית שלי, שלא נשמעת ברחובות אבל עדיין מקפיאה בי משהו. על מה זה מעורר בי ומה המשמעות של יום שואה במקום כל כך רחוק ועדיין מעולם לא היה קרוב יותר. ואם אצלנו בישראל זיכרון השואה והניצולים הופך למחולל, מה משמעותו דווקא כאן, ובתאריך השרירותי הזה.

ירדתי לרחוב. יש משהו מצמרר במחשבה שזו הרי לא באמת ברלין חדשה. שהכבישים אולי שופצו, הטכנולוגיה אולי התקדמה, אנשים אולי הפכו להיות טובים, אבל כמו באירופה הרחובות הם אותם רחובות והבתים הם אותם בתים. אנשים מזדרזים לאנשהו בלי לשים לב. תכלס, לא שבתל אביב הרחוב היה שונה ביום הזה.

בערב הלכתי לערב של "בית הקהילה", במערב העיר. באזור היותר "צפוני" של העיר. לא ידעתי מה מצפה לי שם. קצת מצמרר היה לראות בכניסה כמה שוטרים עומדים ומגינים על המקום, ובדיקת תיקים בכניסה אה-לה שדה התעופה. גרמניה 2013 ומישהו צריך לשמור על היהודים כשהם מתכנסים. בפנים, להפתעתי, היו איזה מיליון אנשים. לא שישה, אבל הרבה. היו המון זרי פרחים ואבוקת אש. לא יודעת למה חשבתי שהטקס יהיה באנגלית, הכל היה כמובן בגרמנית ולא הבנתי כלום. הבנתי יודן. הבנתי נאצים. הבנתי גטו. הבנתי ברלין. יופי. אלס גוט. אני מתגעגעת הביתה.

לפני שהגעתי לברלין היה לי חשוב לגמור את הספר לבד בברלין, של האנס פאלדה. הספר מספר על האנשים הגרמנים הפשוטים בזמן המלחמה בימיה האפלים של ברלין. קשה לראות שמות של מתים ורחובות מהספר קמים כאן לתחייה. הספר מספר על זוג גרמנים זקנים, שאחרי מות בנם בחזית חילקו גלויות מחאה נגד הפיהרר ברחבי העיר וזעזעו את הגסטפו. הם חילקו הרבה גלויות בכיכר אלכסנדרפלאץ, שנמצאת ממש לא רחוק מהבית שלי, או הגרמני המלשן הפחדן העלוב שהיה מוכן למכור את אשתו וילדיו גר ברחוב פרידריכסהיין המגניב, או הזוג שהעדיף לא לדעת מכלום ורק לגדל את תינוקם חיו בארקנר. המפקדה (לא של הגרמנים, של הנאצים. הנאצים, זה שונה) הייתה במואביט, שאתמול בדרך ראיתי שלט מכוון לשם, תלוי בין העצים הגדולים והירוקים.

 

 

את הסבון הבאתי מהבית

הגענו אתמול מותשות לברלין שנראתה עצובה ואפורה, אולי זה השקט האירופאי הזה ברחובות. אולי זה כי אני עוד לא יודעת אותה. היום ניסיתי לצאת מהדירה, לבשתי את הגטקעס הכחול שאמא קנתה לי, ויצאתי החוצה. תוך כמה רגעים הידיים שלי נשרו והאף שלי קפא ולרגע התגעגעתי לחמימות של לילות ירושלים... כמה אנשים חלפו על פני במהירות באופנים שלהם, ואני הבטתי במפה כמו איזה תיירת. חמוד אחד שיצא מבית קפה שאל אותי משהו בגרמנית כבודק לשלומי, וכשחייכתי הוסיף כדי לוודא- אלס גוט? הנה, אני כבר מתחילה להבין חמודים גרמנים.  

 

הדירה ששכרתי באזור המיטה מאד מתוקה, פשוטה, נקייה ורחבה. לי יש מיטה גדולה ולשמש יש מיטה גדולה משלה. מיטה במיטה... המקלחת מבאסת, עם מין חומה מסביבה שאין לי מושג איך אטפס אותה. שמש מצאה למטה מכולת קטנה של טורקים עם גבינות טעימות ותה. עכשיו אני יושבת לי בחדר עם כוס תה, מביטה החוצה למרפסת הענקית, מבעד לדלת הזכוכית יש שכונה שנראית שכונה קומוניסטית משנות החמישים. בניני מגורים דהויים במעין חצר פנימית, מלא דירות צפופות. הכל אפור בחוץ, וכמה עצים שהעלים נשרו מהם עומדים עירומים. אורות מתחילים להידלק בחלק מהבתים אבל לא מצליחים להאיר משהו. אולי אני עדיין שבויה בטראומות, אבל כשאני מביטה למטה במעברים האפלים שבחדרי המדרגות אני רק חושבת שיש שם כמה מקומות מעולים שיהודים יכולים להתחבא שם. אני ארד לבדוק מחר.

בכלל, מוזר להיות בחו"ל ולא למהר לשום מקום. בגלל שבאתי לתקופה כזאת ארוכה אין דחיפות לצאת מהר ולהספיק הכל. לאט, יש לי זמן לגלות את העיר הזאת, עיר עם עבר מדמם והווה פורח. בינתיים זה רק עצים בשלכת מחלוני.