שבירתו של המיתוס הארי

היום אני באה קצת באנטי. תפסיקו ללקק את השפתיים, זאתי עזבה אותנו בחמסין נסעה לאירופה הצוננת ועוד מקטרת. כי כן, כאורחת לרגע לא תמיד נעים פה.   

הזיכרון הראשון שלי מברלין, הוא שעוד מדמדומיי שעת בוקר מוקדמת אחרי הטיסה, הגענו לדירה והבחנתי בחיתול מלוכלך זרוק לו באמצע הרחוב לפני הכניסה לבית. הסתכלתי עליו בתימהון אבל חשבתי שכנראה באמת מזמן לא ישנתי.

אבל אחר כך כשיצאתי לרחובות, ראיתי שגם בדלי סיגריות זרוקים על הרצפה זה דבר די נפוץ כאן. 

כבר ראיתי כלב שהלך לו ברחוב, קשור ברצועה, ונעצר בנחת באמצע הרחוב לעשות קקי. הבעלים אפילו לא הביט והמשיך ללכת. זה דברים שאני, בתור ישראלית שצופרת ברמזורים ותופסת חניות של נכים כדרך הרגל, רציתי לומר להם- אני בשוק, אצלנו כבר לא עושים ככה. אני חייבת לסייג ולומר שאולי זה בגלל שאני מסתובבת בעיקר במזרח ברלין ואולי במערב הכל מהמם. זה עדיין לא נשמע לי כמו סיבה ראויה.

 

והכי מאכזב? התחבורה הציבורית ההו כה מהוללת של ברלין. הגעתי לברלין עם קלנועית, שתסייע לי לעבור מרחקים ארוכים. בארץ אני לא נעזרת בה כי יש לי את האוטו המתוק והאדום שלי (דימה אני מתגעגעת אליך!!) ויש לי את מקל ההליכה הצבעוני שלי. אבל לכבוד ברלין הבאתי את החמודה הזאת שאיתה אני יכולה לעוף ולצלוח מרחקים עם הרוח בשערותי, ופתאום לא בעיה ללכת. המורה הגרמני שלי קורא לה האוטו הקטן שלי. חמוד. אבל מאידך, זה הופך את התחבורה הציבורית בברלין לפשוט לא נעימה. התחבורה כאן מורכבת מרכבות, תחתיות, טראמים ואוטובוסים שעובדים יחד ודי חולשים על כל העיר. ודונט גט מי סטארטד על בדיחות על גרמנים ורכבות.
אבל הם לפעמים מאחרים. וכמעט תמיד יש רווח בין המדרכה לרכבת מה שהופך את זה למפחיד מאד עם הקלנועית, ולפעמים הרמפה שהנהג אמור לשלוף נתקעת ומזל שאני יכולה פשוט לקום ולעלות ברגל אבל אני יודעת שיש כאלה שלא יכולים. וכמה קל להתפלח. ולפעמים הנהגים לא עוזרים וצועקים עליך בגרמנית. בקיצור, לא נעים.
מספרי הרחובות זה עוד קטע לא מפוענח, בצד אחד של הרחוב 197, 198, 199 בצד השני 5, 6. מישהו יכול להסביר לי את זה?!

 

וגם מה זה הדבר הזה עם הנחמדות? תמיד, תמיד הם מציעים עזרה. תמיד מושיטים יד, תמיד דוחפים את הקלנועית אם זו קצת נתקעת. תמיד שואלים אם הם יכולים לעזור ומוסיפים משפט בגרמנית שאני מחייכת כאילו הבנתי ומוסיפה מחווה קטנה כאילו אפילו שועשעתי. ("דויטש דויטש הילפה דויטש?" בתרגום חופשי: גרמנית גרמנית עזרה גרמנית?)

איפה הדיוק? איפה האימה שעליה גדלתי מהדיוק הגרמני?  איפה הקור האנושי א-לה-סרט פורנו גרמני טוב?

טוב, על מהות אופי הגרמנים עצמם אדון בהרחבה ביום אחר.
 

באחד השיעורים פגשתי בחורה טורקיה, קטנה ויפה כזאת, עם תלתלים שחורים וגבות עבות. השיעור הוא שיעור עקבות השואה בברלין שכולל הרבה סיורים בעיר. יום אחד פתאום הבנו את הזהויות שלנו, עמדנו אחת מול השנייה קצת במבוכה באמצע רחוב, והיא שאלה את... מישראל? ואז התחלנו לצחוק. היא סיפרה שהייתה בהלם כשהגיעה לקרויצברג  (שכונה סטייל יפו) וראתה שם כל כך הרבה טורקים. יש היום בגרמניה כשלושה מליון טורקים ויותר אגב. את מספר הישראלים קשה יותר להעריך, אבל מניחים שזה כ16 אלף. וזה בלי התיירים... היא סיפרה שהיא לוקחת את השיעור אחרי שראתה את הסרט הפסנתרן וסקרן אותה לדעת עוד על השואה.
 

אז אולי, אולי הפנטזיה הארית התנפצה בגלל כל המהגרים ששוטפים את הארץ. אבל אולי בגלל שהתנפצה התדמית הגרמנית- ודיבורים על שמירת הגזע הרי היו הרבה לפני שהתחלתי את הבלוג הזה, יכולה ברלין להתקיים כעיר קוסמופוליטית, עם בדלי סיגריות ברחובות ועם טורקיה וישראלית שעומדות באמצע הרחוב ומדברות על פולנסקי. 

 

ברלין עפה על עצמה

יש לי היום מסקנות לא כל כך נעימות. נכנסתי השבוע לחנות של חולצות מתוקות שמצוירות ביד. כשהמוכרת ראתה שכמעט נחנקתי כשראיתי את המחיר היא הסבירה לי שזו עבודת יד אבל בכלל, זה מייד אין ברלין אז מה יש לי להגיד על זה. ונשבעת שהעיניים שלה קצת נצצו מהתרגשות.


סמטה ברלינאית בדרך לקולנוע

הכרתי כאן באוניברסיטה זוג חברים, דוקטור ודוקטורית, שניהם גרמנים מבטן ומלידה ובכלל מקלן, אבל הם נורא רצו לקחת אותי לסיבוב בעיר. אז נסענו והם הראו לי איפה עמדה החומה ואיפה עבר הגבול ואיפה חצו את הגבול ואיפה מתו על הגבול ואיפה מתו על החומה, והופ עברנו ממזרח למערב, והופ אנחנו שוב במזרח, ופעם לא הייתה כאן חנות שוקולד כי זה היה המזרח וזה לא היה במערב המהמם, ואת רוצה לרדת מהאוטו לראות איפה עמדה פה החומה? ובשלב מסוים חשבתי די, באמא שלכם, כמה אפשר לטחון ולהנציח את איחודה של העיר? אני לא מזלזלת, אני באה מירושלים "המאוחדת", ואני מניחה שגם אם קוריאה תתאחד ימלאו את העיר במגנטים. אבל השוטר המגוחך הזה בצ'ק פוינט צ'רלי היה איזה נקודת שבירה בשבילי. בצ'ק פוינט צ'רלי הייתה נקודת המעבר והביקורת בגבול שבין המזרח למערב ורק אמריקאים ואזרחים זרים יכלו לעבור שם. אחרי האיחוד ועד היום העמידו שם מוזיאון ואיזה בוטקה ובחור, הוא בטח טורקי בכלל, הלבישו אותו במדי חייל אמריקאי שעומד ומנופף בדגל אמריקה לתשואות הפלאשים של התיירים.

פעם פגשתי מתנדבת גרמניה בלונדינית, זה היה כשהייתי בבית החולים לפני כחמש עשרה שנה, והיא סיפרה לי שבגרמניה לא תולים דגלים כי זה בגדר לאומנות ולא לאומיות. שהיא לא תמיד מספרת שהיא מגרמניה כי היא לא מרגישה נעים עם ההגדרה והמבטים שזה והמבטא נותן לה.

בקיצור, קורה פה משהו מעניין. היום כשאני מסתובבת בברלין וסוקרת, כולם פה עפים על עצמם. תולים דגלים בכל פינה, מקדשים את המסורת הגרמנית וגאים במסורת ובהיסטוריה הגרמנית (להוריד פה ושם כמה שנים, אבל די להתקטנן, מי יזכור בהיסטוריה הכללית) עושים סרטים על ברלין, מוזיקת טכנו מעולה, נח לחיות פה, הכלכלה מהחזקות באירופה, אנשים מתים להגר לכאן, מדיניות הרווחה והסעד כאן מדהימה, הקנצלרית אישה, וראש העיר הומו מוצהר.

 כל זה לא היה כ"כ צורם לי, אם לא הייתי רואה במקביל את התהליך ההפוך הישראלי. אצלנו פוסט ציונות כבר הפך לביטוי מקובל, הנשיא לשעבר אנס, אסירים לשעבר בשלטון זה לא כזה נדיר ואפילו אלמנטרי, המחירים בשמיים, הכלכלה איומה ולא שיוויונית, והקיום והעתיד הוא קשה. והעיקר הוא, שאנשים כבר לא מתים למות בעד ארצנו.
ההיסטוריה שלנו מאידך, היא משהו שהתגאינו לגדול עליו, אבותינו שעזבו את החיידר באירופה (ובאפריקה אבא, ובאפריקה) עלו ארצה ובכפות ידיהם ובמכנסיים קצרים בנו ארץ שטופת שמש ומדינה סוציאליסטית ומאושרת, כבשו ביצות וערבים כשזה עוד היה סקסי. אז אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. אחרי, אפעס, לא משהו.

עוד סמטה ברלינאית קצת יותר מוכרת