כמה טיפים על איך לזכור ולא לשכוח את ברלין

טוב אז הגיע הזמן לסכם את ברלין שלי. ברלין היתה אלי מקסימה, סקסית, לפעמים קרירה, לפעמים רעה, לפעמים מחבקת ומפנקת, לפעמים חונקת, לפעמים אכזרית, לפעמים מלטפת, לפעמים ממכרת,לפעמים עדינה ופרועה, לפעמים מנומסת, לפעמים מלאה סודות, לפעמים יפהפיה ולפעמים נושכת, לפעמים עבר ולפעמים הווה. הסתובבתי בעיר עם פנקס קטן ורשמתי לי רגעים קסומים. חזרתי עם פנקס מלא. 

מצחיק איך שהפרספקיטבה שונה בין כאן לשם. כמה קל לחברי בישראל להתבדח על ה"זמן שלך אצל הנאצים" ושאר בדיחות לא ממש מצחיקות. ולא נעים לי להגיד להם, אבל בגרמניה לדבר על השואה זה מה זה פאסה.
לגרמנים, בצדק, קשה מאד להתמודד עם התקופה האיומה של שלטון הנאצים, אז יש כבוד לנימוס ולפוליטיקלי קורקטיות, ולזכרון שממודר היטב כדי לא להפריע. יש אצלהם הפרדה ברורה: יש "נאצים", ויש "גרמנים". שני דברים שונים בתכלית. וזה באמת מקל להנות כך מברלין הכל כך תוססת וכל כך חיה. מעניין למשל שבשיעור סרטים על ברלין, סרטים על ההיסטוריה וההווה שלה, לא היה אף סרט שדיבר על השואה.

יש למשל "שפה נאצית". כשאני פעם שאלתי את המורה שלי על ליל הבדולח הוא כולו התחלחל שבעברית קוראים לזה ככה ואמר ש"קריסטל נאכט" זה מונח נאצי, המגמד את האירוע. בגרמנית משתמשים בביטוי המכובס "הפוגרום של נובמבר" או משהו מדיף ניחוח נעים שכזה. אגב, תלמידי החוץ שישבו בכיתה אמרו שגם בשפות שלהם קוראים לזה ליל הבדולח.
או בפעם הראשונה שהוא לקח אותנו לאנדרטה לזכר הנכים, זאת שממוקמת ממש ליד אנדרטת הקברים המחרידה של היהודים, ואני פרצתי בצחוק. הייתי כל כך נבוכה מהאנדרטה הזאת, של הנכים. הבנתי שברלין, לפני פחות ממאה שנה, ממש לא רצתה אותי. ממש. על כל מאפייני. מזל שלא הייתה גם אנדרטה לגינג'יות. כשהמורה ראה אותי משתנקת מצחוק הוא שוב היה מזועזע מהיהודיה הזאת, הביט בי נבוך ואמר לי בנזיפה- אני לא מבין איך את יכולה לצחוק על זה. אחרי זה הוא לחש לי שהוא למעשה מעריץ את הצורה שאנחנו (הישראלים, נראה לי) מתייחסים לשואה.

אני והצרפתי הגוי באנדרטה העקומה של הנכים

אותי עצבנו הרבה מהאנדרטאות לזכר יהודי אירופה, שדווקא בביקור הראשון שלי בברלין התרשמתי מכמה שחשוב להם להנציח ולזכור. בביקור הזה, אפעס, הביקור היותר מתבונן וחופר, פתאום נורא הטרידה אותי צורת האנדרטאות המנומסות האלו, שמקלות על ההתמודדות איתן. למשל, יש מין ריבוע זיכרון מוזהב כזה שעליו כתובים שמות היהודים שפעם גרו בבית הזה. הריבוע ממוקם על הרצפה במספר מקומות בעיר, לומר שזה חלק מוטמע מהעיר ובלה בלה בלה, אבל אני ראיתי בזה דרך מאד נוחה לשים אנדרטאות בלי הצורך באמת לראות אותם. רק אם באתם עם מדריך והוא יפנה אתכם להביט לרצפה ולראות את זה אתם תביטו, אחרת מן הסתם לא תשימו לב, ובטח, בלי איזו כוונה רעה, פשוט תירקו על הרצפה ותדרכו על זה בדרככם הלאה.

או למשל אנדרטת החדר הריק של מיכה אולמן בכיכר שליד אוניברסיטת "הומבולדט" בה למדתי. האנדרטה היא בור מרובע באדמה, הבור מואר בתאורה מלאכותית וניתן לצעוד עליו ולהביט לתוכו. שוב, צריך להתבונן למטה או לפספס אותו ולהמשיך הלאה. ולירוק, אם ממש יש לכם בעיה בריריות. למטה, יש מעין חדרון לבן שמוקף במדפי ספרים שכולם ריקים, וריקנותם מסמלת את החלל התרבותי שנפער עם שרפתם של הספרים על ידי הנאצים. שהרי באותה כיכר ממש, בחודש מאי 1933, שרפו סטודנטים ופרופסורים נאצים את יצירותיהם של מאות סופרים, הוגי דעות, פילוסופים ומדענים, לאב דווקא יהודים (הטעות במקור ר.ס.), גם קומוניסטים ואנטי נאצים. נו. מזל שהשורפים היו נאצים ולא גרמנים, כי אחרת היה ממש לא נעים להיכנס משם ישר לקפטריה של מדעי הרוח ולראות מלא סטודנטים גרמנים הומאנים מלאי תשוקה לידע. כאלה שבחיים לא ישרפו ספרים. או אנשים. אגב, ליד הבור יש לוח ועליו הכיתוב:"הייתה זו רק הקדמה. במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בסוף גם בני אדם." היינריך היינה אמר את זה, בשנת 1820. עוד יהודי זחוח. 

היום, צר לי לאכזב, הזכוכית המשוריינת מטונפת ואיזה מדריך תיירים אמר לי שלעיריית ברלין אין את הכסף לנקות את זה. סוריייייי. 

אז ככה. היום בברלין נורא נעים. נכון שהם לא חזקים בקפה, אבל בתי הקפה תמיד מלאים ושמחים, הפארקים תמיד ירוקים, ואנשים סתם יושבים להם ליד האגמים כשחם ומפטפטים האחד עם השני. הרבה גרמנים שהרשימו אותי, ברכט, מרקס, קפקא, אינשטיין, המורה שלי לקולנוע, הברמן מהפרידריכסהיין. יש בברלין המון אמנות ומחתרת ועשייה וקולנוע וגברים עם שיער ארוך ותיאטרון וגרפיטי וגייז ופוליטיקה וחופש ואויר לנשימה וגרמנים רגועים והמון אנשים מכל העולם שנוח וטוב להם להיות בעיר הסקסית הזאת. ג'ודי טל-קופלמן כתבה את ה"שד מברלין" על ברלין האהובה, שהפנתה את גבה לאביה: "נסעתי לברלין כדי להתחקות אחר עקבותיו של אבי, הרבה שנים אחרי שכבר לא היה בחיים, וכבר לא יכול היה לשתף אותי בחוויות המורכבות והטעונות שחווה שם בילדותו - בעיר התוססת, והמכושפת הזו... היו מוכרים לי כל כך הגינונים, המחוות והשפה – למרות שאינני דוברת גרמנית. הנימוס הברלינאי, האיפוק הסגפני וקור הרוח, המכסה על יצרים גועשים, על רומנטיקה, מיניות ואלימות אפלה. לא פלא שברלין הפכה ליעד מבוקש לצעירים היום. הרחובות, הפאבים, המועדונים והגלריות - מלאים בצעירים מכל העולם."

מהמם. בקיצור, לא נראה לי שאשכח את ברלין כל כך מהר, היה חוויה- מודה. אבל ברשותכם, אני רוצה לסכם עם התובנה הזאת שחותמת לי תקופה מטורפת, לא פשוטה ומדהימה בברלין: כן, הגרמנים מחייכים עכשיו, וזה נורא נעים לעבור ברוזנטל שטראסה ותמיד יהיה מי שיציע לי עזרה או מועדון ג'אז ומסעדה אסיתית בחצר חבויה וכמו שאמרו לי כמה אנשים, אפשר לראות בברלין מקום להישאר בו, עתיד. אבל שנייה. רגע. אני רוצה להציע ניתוח.
מה עם כל הדיבורים האלה על 28 השנים האיומות עד 1989 בהם מזרח ברלין היתה מופרדת מהעולם בחומה וסבלה מקומוניזם רדיקלי, ואנשים שניסו לחצות את החומה ממזרח למערב נורו למוות. אבל מי ירה בהם??? חיילים גרמנים. כי זה מה שאמרו להם לעשות. וגרמנים עושים מה שצריך לעשות. שזה לוקח אותנו דקה אחורה, ב1941 אזרחים גרמנים היו אלה שהלשינו או לפחות לא עשו כלום כשראו שמוציאים יהודים מביתם ונלקחים למחנות, או ילדים גרמנים היו אלה שצחקו על חבריהם היהודים. כי שוב, זה מה שכולם עשו וזה מה שצריך היה לעשות. ואת השלטר בתאי הגזים מי הרים? נאצים? אולי. אבל בעיקר חיילים. גרמנים. שלא ידעו לסרב פקודה. כי גרמנים לא מסרבים פקודה. זה משהו שראיתי כאן הרבה, גרמנים לא מתווכחים. הם עושים מה שצריך לעשות.

והיום הפקודה בברלין היא לחייך, להיות מנומסים לתיירים, לעשות להם גוד טיים ולהיות קוסמופוליטיים. כי זה מה שצריך לעשות. טוב, בואו רק נקווה שהפקודה לא תשתנה כל כך מהר. 

ישראלים בברלין

ידעתם שבזמן החלטת הפתרון הסופי על השמדת יהודי אירופה, מספר היהודים בגרמניה כולה עמד על פחות מאחוז מהאוכלוסייה? לא ייאמן שבשביל כזה מספר הם יצאו לכזה מבצע חיסול. אולי זה כי היהודים עשו ככ הרבה רעש- רבים מהם היו אמידים ומצליחים, החזיקו במספר מערכות עיתונים בגרמניה, היו בעמדות כוח רבות. כמו הבדיחה על ההודי שמופתע לשמוע שבישראל חיים שישה מיליון ישראלים כי הוא הניח שרק בהודו יש מספר דומה.

אבל הם חושבים שכמה תאים עם גזים זה מה שירחיק אותנו? הצחיקו, הם לא מכירים אותנו. היום בברלין יש המון ישראלים, שמעתי הערכה של כ28 אלף שרשומים בעירייה, וזה רק אלו שרשומים. ממש החזרה לגרמניה. והקהילה הישראלית כאן מאד חזקה ותומכת, והדף שלהם בפייסבוק הוא מקור לא אכזב למידע, לשיתופי פעולה וללייקים. נוח לגור בברלין, שכר הדירה הוא יותר זול (הוא הולך ועולה כל הזמן), אנשים יותר רגועים ומחייכים, ויש פה גם המוןןן ישראלים, אז בכלל לא צריך לוותר על השפה או על הזהות הישראלית כדי לגור כאן עדיין אפשר להתעלם ממנה כשמתחשק. יש להרבה מהישראלים שגרים כאן גם איזה נטייה מכוערת להשמיץ את תלביב. כל פעם שלחשתי איזה מילה ביקורתית על ברלין הם תמיד קמו עלי ואמרו בקול פחחחחחחח ומה עם תלביב? ברלין מטונפת? ומה עם תלביב?! המונית היתה לך יקרה? ומה בתלביב?! ומה יש לך בכלל לחזור?! תצטרפי אלינו ותלבשי סוודרים כמעט כל השנה. די, תרדו ממני, באמת. ליב אנד לט ליב. 

אבל הם חמודים, ביטה, זה כן. פגשתי פה המון ישראלים מרתקים שלימדו אותי המון. אמנים, קולנוענים ומוסיקאים ואיש הייטק. הם הגיעו או כי התאהבו בחופש שברלין נותנת ולא יכלו יותר להתמודד עם הקשיים והמכשולים בישראל, או מכוויה שחטפו בארץ המקור שלנו (עיינו טראומות דור שני בספר המטריף של אשכול נבו "נוילנד", שמדבר על נדודים ויהודים). רובם עדיין קשורים מאד לישראל, חלקם אוהבים אותה, חלקם מתעבים אותה. כולם לא מפסיקים לדבר עליה.

אחד החברים שפגשתי כאן, בחור בן כ60, סיפר לי שהגיע לברלין אחרי מלחמת יום כיפור. דווקא אימו ניצולת השואה היתה זו שתמיד אמרה לו שברלין זה לא רק היטלר, ושהיא זכורה לה כעיר אהובה. אחת הבנות גילתה לי שאחיה נהרג בפיגוע ומאז קשה לה עם הארץ. אחד הקולנוענים סיפר לי שבא לגור כאן עם בן זוגו האיטלקי אחרי שהתחתנו, כאזור נייטרלי. אחת המבוגרות סיפרה לי שהגיעה עם בעלה בשליחות והיא שונאת את העיר. אחד החמודים סיפר שהחיים בישראל כפלסטינאי חנקו אותו ועכשיו הוא לומד גרמנית, כי צריך את זה בשביל להתקדם בעבודה ובלימודים ראויים. יש עתיד, וסליחה על האירוניה הפוליטית. אחת האמניות אמרה לי שהיא לובשת כובע של יהודי אבל גם כאפיה כי אם כבר עובדים זרים למה לא אלה שהכי קרובים אלינו. אחת סיפרה לי שהתאהבה בגרמני אבל היא שונאת כאן את הקור ואת האנשים הקשים שאף פעם לא מחייכים. דווקא אני קלטתי שהם מחייכים והכי צ'יל, אבל אני הרי אורחת לרגע. אחת סיפרה לי שהיא צלמת שהגיעה עם בן זוגה הצלם והם חושבים שברלין זו עיר הרבה יותר נוחה ותומכת לאמנים. אחת סיפרה שהיא צלמת שהגיעה לבד והתאהבה. בעיר.

באחד הימים הוזמנתי למפגש חודשי של הספריה העברית בברלין. בכניסה לדירה עמדה ערימת נעליים של יהודים שהשילו נעליהם לפני שנכנסו לדירה. את האסוציציה אתם המצאתם. אני הייתי מאד צמאה לאותיות בעברית, אז לקחתי לי כמה ספרים מהמבחר העצום של הספרים שעמדו סדורים במדפים. בצד עמדו גיליונות של העיתון "שפיץ", מגזין של הישראלים בברלין. חשוב להם להרגיש בבית, אבל בבית הם כבר לא יכלו להישאר.

מיכל זמיר, המנהלת של הספריה העברית ואחראית להרבה פעילויות של הקהילה הישראלית בברלין, קיבלה את פני בחיוך ומיד ארגנה גם ערב הקרנה של סרט הגמר שלי "לאב דווקא", מבית הספר לקולנוע "סם שפיגל". שהיה חשוב לה אגב, שייערך בעיקר בעברית.

הערב היה בבית קפה חמוד בפרנצלאור בארג במזרח העיר, הגיעו כחמישים אנשים שישבו בלאונג' ברלינאי, ישראלים, גרמנים ותלמידי חוץ. ראו את הסרט שלי, חלקם התרגשו, חלקם בטח נרדמו, אחרי זה היו שאלות ותשובות בכל השפות. אחת מהחברות אמרה לי בעברית גרונית: אולי תשארי איתנו בברלין? אמרתי לה, בנאדם, תלביב בוערת. אני צריכה לחזור הביתה.    

בחור אחר ישב לי על הזנב וסיפר שעזב את הארץ לפני הצבא כי נמאס לו להיות פראייר ושהוא גר כמה שנים בהולנד ושם הלימודים בחינם! וכמה שנים בלא זוכרת ושם השירות הרפואי בחינם! וכמה שנים באמריקה ושם הלכלוך בחינם! וכמה הוא שמח ומאושר ועליז ומרוצה שהוא ברח מישראל והמשיך והמשיך לדבר עד שכאבו לי שרירי הנימוס. בסוף אמרתי לו תקשיב מאמי (את המאמי לא באמת אמרתי רק חלמתי להגיד), סבבה לך, אבל לי יש כרטיס חזרה לתלביב ואני מתכוונת לעלות עליו. הוא הביט בי בבוז ושאל למה?! משכתי בכתפיים ואמרתי "כי שמה זה הבית שלי ואני מתגעגעת". ואז, בפעם הראשונה, ראיתי דוק של קנאה במבטו.

מיכל זמיר והספריה העברית בברלין

ולהם יש גם פלאפל

דמיינו בחורה ישראלית, הולכת בעיר גרמנית, מתחבטת אם ללכת על המוכר ולאכול אוכל סיני, או אולי עוד פעם פלאפל בג'בטה אצל הטורקים בפרידריכסהיין, שמוסטפה מג'נין שעובד שם עושה כל כך טוב.  

גילוי נאות- אוכל לא ממש עושה לי את זה. כלומר, אני אוהבת אוכל, מפרגנת לו, אבל כשהחברות שלי מריירות על איזה קרם ברולה, אני רק מלקקת בנימוס את השפתיים. חבר הזהיר אותי בהתחלה שלא ממש יודעים כאן לעשות אוכל טוב, ושהשירות מחריד. אבל בכל זאת, אמרתי לעצמי שאני פה במסע קוסמופוליטי בשליחות לאומית וזה. אז יאללה נטעם משהו, הרי תכלס כולם פה יושבים כל היום בבתי קפה ובמסעדות.

נתחיל בזה שברלין מלאה מהגרים. וככזו, היא מלאה במטבחים של מהגרים. מטבח ויאטנמי מעולה, מטבח סרי לנקי שמזכיר הודי, מטבח סיני, מטבח צרפתי, מטבח אמריקאי, מטבח לבנוני, אכלתי פה אחלה ג'חנון, כמה נקניקיות גרמניות קארי-וורסט (נקניקיות מטוגנות ברוטב קארי), בייקרי ומאפיות בכל פינה, אבל בעיקר, חברים- הפלאפל.

כשניסים גרמה שר פעם שפלאפל זה שלנו האמנתי, הייתי אז תמימה ומנומסת. אבל תכלס הייתי צריכה לחשוד כבר אז, כי מי בכלל שם בפלאפל הרבה פלפל? כשהגעתי לברלין לראשונה, חשדי התגבר. בעיר יש המון דוכני שווארמה-פלאפל-קבב, זה מוגדר פה בכלל אוכל טורקי. הם מוסיפים לזה רוטב יוגורט או גבינת חלומי, הכדורים קצת יותר אליפטיים ושטוחים, והרי לכם מעדן טורקי. העניין הוא שיש בברלין המון טורקים. בשנות השישים הייתה בגרמניה תנופת בנייה והממשלה הגרמנית עודדה עובדים טורקיים לבוא באופן זמני ולעבוד בגרמניה, רובם נשארו בגרמניה והקימו משפחות. היום הטורקים הם המיעוט הגדול והדומיננטי ביותר בברלין וגרמניה וטורקיה הם הכי אחוקיות. לגבי הטורקים, לפחות המבוגרים שבהם, הם בכלל לא רוצים להיטמע ולהתבולל עם הגרמנים, ושומרים על לאומיות טורקית, שוק טורקי, ומסורת טורקית.

הייתי אומרת משהו שנון על הבירה שהם שותים כאן בטירוף, שותים הרבה יותר ממים, אבל אין לי כלום. באמת. גם הגלידה שהם לא מפסיקים ללקלק אפילו בקור כלבים ובגשם שהם תכופים כאן משאירה אותי בלי מילים.   

באיזה צהריים ישבתי עם חברים ברלינאים בבית קפה עם אוכל שוויצרי על הפארק ברוזנטלר פלאץ ותהיתי. הם הודו בלי בושת פנים שאכן מטבח ברלינאי זה לא ממש מושג. כן, יש בגרמניה מטבחים מהוללים, אבל זה לרוב בפרברים של גרמניה ומחוץ לברלין. וכבר אמרו פה שברלין זו לא גרמניה. כשהקשתי עליהם, הם הזכירו לי את נקניקיות הקארי וורסט, אוכל רחוב ברלינאי, אהההה, והצביעו על הבירה המוזרה והירקרקה ששתיתי, ואמרו שזו בירה ברלינאית, BERLINER WEISSE. הם גם כתבו לי על פיסת מפית נייר כמה הטיות של המילה חזיר בכל מיני מצבי צבירה, וכמובן כרוב כבוש, והשפטצל הזה, מין פסטה מכווצת ודחוסה כזאת, וכרוב כבוש. אה, בעצם אמרנו.

אולי דלות המטבח הברלינאי קשורה לזהות הלאומית הגרמנית, לא זאת שהיטלר פילל אליה, אלא זו הברלינאית, הקוסמופוליטית, המחבקת מהגרים גם אם זה תוך ויתור הלאום בסיר.

טוב זהו. מכל הדיבורים, אני עוד רעבה.

 

ברלין הרדיקלית

אחד מהשיעורים שלי נקרא "ברלין כעיר מחולקת: 1945-1990". המורה הוא סקוטי סטלן כזה, שבכיף אני מדמיינת אותו מפזז עם חצאית קצרצרה במזרח ברלין וחמת חלילים וקורא למרד אזרחים. הוא עשה את הדוקטורט שלו על סקוואטים בברלין (מיד הרחבה), וגם לו, כמו לרבים כאן, יש פטיש לברלין ולשוליים הרדיקלים והכועסים של חברה ברלינאית.

 עכשיו אני קצת מתנפחת, מודה. אני הרי באה מהמידל איסט, ואם להקצין- מירושלים. שמה למלחמות יש כבוד, שמה אנשים מתים על סיבות מוצדקות, כמו הבטחות טריטוריאליות של רוח הקודש וכאלה. על מה לעומת זאת לכם יש להתלונן? למחות? לכעוס? אירופאים מפונקים. אבל מסתבר שיש בברלין הרבה אנשים כועסים. ורדיקלים. למשל, הכרתי אנרכיסט שמייצר את החשמל שלו בעצמו כדי לא להשתמש בשירותי המערכת, והרבה אנשים שנלחמים נגד גזענות, האוניברסיטה מלאה בפליירים שמזמינים למסיבות נגד גזענות. אבל נדל"ן זה הרי  מושג שכולם מזדהים איתו, אז אתרכז בזה היום.

קודם בא נדבר קצת היסטוריה ורקע. אחרי מלחמת העולם השנייה ב1945 חילקו את ברלין לשליטת ארבע מדינות בעלות הברית שכבשו את גרמניה, בריה"מ קיבלה את המזרח, אנגליה, צרפת וארה"ב את המערב, וידה-ידה-ידה, נבנתה חומה שהפרידה בין המזרח הקומוניסטי והמערב הקפיטליסטי. רק בשנת 1989 שברו את החומה והביאו לאיחוד גרמניה, לניצחון על הקומוניזם ולהעלאת מספר חנויות הסובינרים. האירוע המדהים הזה לא היה כזה מדהים לכולם, ורבים פיתחו נוסטלגיה לימי החומה. ברבות מהמפות, אגב, עדיין משורטט התוואי איפה שעברה פעם החומה.  

משנותצה החומה, לקח זמן עד שנרגעה האנרכיה והתגבשה בגרמניה המאוחדת ממשלה וסדר. בינתיים עברו המון אדם מהמזרח שהשתחרר אל המערב ה"נוצץ" ובתים רבים במזרח נותרו ריקים. באחד הלילות פגשתי במזרח ברלין בפרידריכסהיין נהגת מונית די צעירה ויפה (היא אמרה שאין מה לפחד בברלין בלילות במונית, חוץ משיקיאו עליה) והיא סיפרה שנולדה במזרח ואחרי נפילת החומה עברה למערב, סתם כי רצתה לראות על מה כולם מדברים, אבל מצאה את המערב משעמם וחזרה למזרח. אבל בשנים האחרונות, מספרת הבלונדה, המזרח הופך למבוית וליקר ולקשה לחיות והיא בכלל שוקלת לעזוב את ברלין.

לעניננו, "סקוואטים", הם בתים נטושים כאלה שנתפסו אחרי האיחוד, במקרה שלנו על ידי שמאלנים, אמנים, אנרכיסטים, אקטיביסטים ויאללה בלאגן. אני יכולה לעצום את העיניים ולהריח את הריח של החופש שהיה שם. או שזה גראס. בשלב מסוים ב1990, אחרי עוד מאבק פינוי מכוער ואלים של שוטרים בסקוואט במזרח, עיריית ברלין החליטה לעשות לגליזציה לסקוואטים. היא הפכה אותם חוקיים תמורת חוזים ושכר דירה נמוך והרסה את כל הכיף. היום אין כמעט בברלין סקווטים לא חוקיים, אבל יש עוד הרבה מה שנקרא האוס-פרוז'קטים; חיים במין קומונה עם ערך נוסף, שלרוב נמצאים במלחמה קיומית עם בעלי בית שמתים להרוס את הבתים הישנים ולבנות נדל"ן. מיכל ריבלין, חברה אמנית שפגשתי שגרה בהאוס פרוז'קט בפנקאו, שמאלנית שמתנגדת לגור בשטח שהוא לא שלה, ומקפידה על מסיבות ויצירת אמנות בבית לשמירה על חיוניותו וקיומו.

מסיבה ובגדים יד שנייה בהאוס פרוז'קט בפנקו

שכן, היום ובשנים האחרונות, מחירי הדירות בברלין עלו בטירוף. כמובן לא כמו בישראל, אבל עדיין עלייה גבוהה שמקשה על החיים. הי. ולאחרונה יש בברלין תהליך של ג'נדריפיקציה- תהליך בו מגיעים מעמד ביניים ועשירים לשכונות עניות, קונים בתים זולים, פותחים חנויות ופארקים, אבל גם מדירים משם את האוכלוסייה המקורית והדיירים הפשוטים שגרו שם. סטייל מה שקורה ביפו, או בקטמונים בירושלים.

בקיצור, ברלין מתברגנת. נשאלת השאלה אם היא תמשיך להיות מעוז להיפסטרים, לאמנים, ולאנשי חופש מדליקים, או שתידרש כאן מלחמת עולם שלישית, כי זה מה שעושים כאן כשצריך.



אנרכיה ותחת בקרויצברג

*קישור לסרט קצר ומומלץ שביימה חברתי הילה לביא, על האוס-פרוז'קט בברלין בשם ליביג 14 טרם פינויו, ועל הסצינה:
http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=kQV2GeHhKxY

ראיתי גברת חובצת חמאה

באחד מימי השבת-ראשון האלה, נסענו לעיירה המשמימה והסמוכה לברלין, ארקנר. הרבה אנשים אמרו לי כאן שברלין זו לא גרמניה, כמו שניו יורק זו לא ארה"ב, וברצלונה זו לא ספרד. אז נסענו לפרוורים. נסענו לבקר את ידידי האהוב כריסטיאן, בחור עם נפש טהורה, שיער שחור ועיניים יפות. את כריסטיאן הכרתי כשהוא התנדב בבית החולים אלי"ן בירושלים, שם למדתי ללכת. ממנו גיליתי שבגרמניה יש גם דבר כזה שירות לאומי, והתנדבות במדינות עולם שלישי או בישראל נחשבת. נו. בינתיים, כריסטיאן הצדיק הזה לומד כמורה באוניברסיטה כבר מספר שנים והיום הוא "פרח כמורה". כלומר הוא עושה "סטאז'" בעיירה שכוחת האל ארקנר, שכמה מהאנשים שפגשנו בדרך תהו למה אנחנו נוסעים לשם. כשהגענו כריס היקר זינק ויצא החוצה לחבק אותי ממש ברגע שהמונית עצרה בעיירה. איזה כיף שאנשי דת נוצרים לא נמנעים מחיבוקים, כי התגעגעתי לבחור המתוק הזה.

הקהל בפנים היה ברובו מבוגר פלוס, חלקו אפילו בגיל של ניצולי השואה שלנו- אלה הרעבים, שאנחנו מכירים ממהדורות החדשות, מעצומות בפייסבוק, וממפגשיהם עם נוער אלים. אבל פה, כשאני רואה גרמני כזה מבוגר אני לא יכולה שלא לתהות איפה הוא היה אז.
כריסטיאן הכין עבורנו במקומות הישיבה שלנו ספרי "ברית חדשה" בעברית, עם סימניות במקומות שמהם נקראו ה-פרשות, שנקראו בגרמנית כמובן. פרשה מישעיה, ופרשה ממרקוס. "ברית חדשה" הופך את התנ"ך לברית ישנה, לא? צריכה לברר את זה. בכל אופן, הייתה שם כומרית, כלומר כומר אישה, סוג של רבה. אבל כריסטיאן הוא זה שלבש שמלת כמורה שחורה, שדווקא החמיאה לעיניו ועוד עם הצווארון הלבן. הוא עלה לבימה לקרוא את דרשתו, בדיבורו השקט. לא הבנתי מילה, אבל הייתי מוקסמת ורציתי נורא שימשיך. השפה הגרמנית, ממני ידעתי להגיד "שנאל!" ו"יודן ראוס!" עוד לפני שלמדתי לקלל, מסתברת כאן לעיתים כשפה יפה ומתנגנת בקונטציה הנכונה, אבל זה רק כשאין בסביבה מוזלמנים גלוחי ראש יהודים, או גלוחי ראש נאו נאצים. אחר כך ביציאה דיברתי עם מקצתם של האנשים המבוגרים, אנשים שלא ממש יודעים אנגלית ורטט של התרגשות חלף בהם כשאמרתי שאני מירושלים. אז אני מתל אביב? או מירושלים? את זה אני מחליטה לפי בן/ת שיחי. תקפצו לי.

אחרי המיסה, כריס לקח אותנו למסיבת גן באחד הבתים בעיירה- מסיבה גרמנית מסורתית כזאת, בבית כמו באגדות האחים גרים, עם דגלים תלויים בחצר ירוקה, עם נקניקיות שמנות על הגריל, חבית בירה, אישה במטפחת שישבה וחבצה חמאה, ואנשים וילדים שהתחפשו לחלוצים הגרמנים ועשו הצגה על איך היה פעם. פעם, כשעוד היו בגרמניה אגדות. כמו שאמרתי לכריס, זה היה מאד גרמני מסורתי, אבל במובן טוב, ולא במובן השלילי המוכר והכה מאיים.

הסתכלתי לי על הבתים עם גגות הרעפים האדומים. הבתים היו פה לפני שנת 1940 וגם לפני שנת 1933. ואתם יודעים מה? הם גם היו פה אחרי, והם גם יהיו פה עוד הרבה אחרי. זו בנאליות של עולם כמנהגו.

שבירתו של המיתוס הארי

היום אני באה קצת באנטי. תפסיקו ללקק את השפתיים, זאתי עזבה אותנו בחמסין נסעה לאירופה הצוננת ועוד מקטרת. כי כן, כאורחת לרגע לא תמיד נעים פה.   

הזיכרון הראשון שלי מברלין, הוא שעוד מדמדומיי שעת בוקר מוקדמת אחרי הטיסה, הגענו לדירה והבחנתי בחיתול מלוכלך זרוק לו באמצע הרחוב לפני הכניסה לבית. הסתכלתי עליו בתימהון אבל חשבתי שכנראה באמת מזמן לא ישנתי.

אבל אחר כך כשיצאתי לרחובות, ראיתי שגם בדלי סיגריות זרוקים על הרצפה זה דבר די נפוץ כאן. 

כבר ראיתי כלב שהלך לו ברחוב, קשור ברצועה, ונעצר בנחת באמצע הרחוב לעשות קקי. הבעלים אפילו לא הביט והמשיך ללכת. זה דברים שאני, בתור ישראלית שצופרת ברמזורים ותופסת חניות של נכים כדרך הרגל, רציתי לומר להם- אני בשוק, אצלנו כבר לא עושים ככה. אני חייבת לסייג ולומר שאולי זה בגלל שאני מסתובבת בעיקר במזרח ברלין ואולי במערב הכל מהמם. זה עדיין לא נשמע לי כמו סיבה ראויה.

 

והכי מאכזב? התחבורה הציבורית ההו כה מהוללת של ברלין. הגעתי לברלין עם קלנועית, שתסייע לי לעבור מרחקים ארוכים. בארץ אני לא נעזרת בה כי יש לי את האוטו המתוק והאדום שלי (דימה אני מתגעגעת אליך!!) ויש לי את מקל ההליכה הצבעוני שלי. אבל לכבוד ברלין הבאתי את החמודה הזאת שאיתה אני יכולה לעוף ולצלוח מרחקים עם הרוח בשערותי, ופתאום לא בעיה ללכת. המורה הגרמני שלי קורא לה האוטו הקטן שלי. חמוד. אבל מאידך, זה הופך את התחבורה הציבורית בברלין לפשוט לא נעימה. התחבורה כאן מורכבת מרכבות, תחתיות, טראמים ואוטובוסים שעובדים יחד ודי חולשים על כל העיר. ודונט גט מי סטארטד על בדיחות על גרמנים ורכבות.
אבל הם לפעמים מאחרים. וכמעט תמיד יש רווח בין המדרכה לרכבת מה שהופך את זה למפחיד מאד עם הקלנועית, ולפעמים הרמפה שהנהג אמור לשלוף נתקעת ומזל שאני יכולה פשוט לקום ולעלות ברגל אבל אני יודעת שיש כאלה שלא יכולים. וכמה קל להתפלח. ולפעמים הנהגים לא עוזרים וצועקים עליך בגרמנית. בקיצור, לא נעים.
מספרי הרחובות זה עוד קטע לא מפוענח, בצד אחד של הרחוב 197, 198, 199 בצד השני 5, 6. מישהו יכול להסביר לי את זה?!

 

וגם מה זה הדבר הזה עם הנחמדות? תמיד, תמיד הם מציעים עזרה. תמיד מושיטים יד, תמיד דוחפים את הקלנועית אם זו קצת נתקעת. תמיד שואלים אם הם יכולים לעזור ומוסיפים משפט בגרמנית שאני מחייכת כאילו הבנתי ומוסיפה מחווה קטנה כאילו אפילו שועשעתי. ("דויטש דויטש הילפה דויטש?" בתרגום חופשי: גרמנית גרמנית עזרה גרמנית?)

איפה הדיוק? איפה האימה שעליה גדלתי מהדיוק הגרמני?  איפה הקור האנושי א-לה-סרט פורנו גרמני טוב?

טוב, על מהות אופי הגרמנים עצמם אדון בהרחבה ביום אחר.
 

באחד השיעורים פגשתי בחורה טורקיה, קטנה ויפה כזאת, עם תלתלים שחורים וגבות עבות. השיעור הוא שיעור עקבות השואה בברלין שכולל הרבה סיורים בעיר. יום אחד פתאום הבנו את הזהויות שלנו, עמדנו אחת מול השנייה קצת במבוכה באמצע רחוב, והיא שאלה את... מישראל? ואז התחלנו לצחוק. היא סיפרה שהייתה בהלם כשהגיעה לקרויצברג  (שכונה סטייל יפו) וראתה שם כל כך הרבה טורקים. יש היום בגרמניה כשלושה מליון טורקים ויותר אגב. את מספר הישראלים קשה יותר להעריך, אבל מניחים שזה כ16 אלף. וזה בלי התיירים... היא סיפרה שהיא לוקחת את השיעור אחרי שראתה את הסרט הפסנתרן וסקרן אותה לדעת עוד על השואה.
 

אז אולי, אולי הפנטזיה הארית התנפצה בגלל כל המהגרים ששוטפים את הארץ. אבל אולי בגלל שהתנפצה התדמית הגרמנית- ודיבורים על שמירת הגזע הרי היו הרבה לפני שהתחלתי את הבלוג הזה, יכולה ברלין להתקיים כעיר קוסמופוליטית, עם בדלי סיגריות ברחובות ועם טורקיה וישראלית שעומדות באמצע הרחוב ומדברות על פולנסקי. 

 

ברלין עפה על עצמה

יש לי היום מסקנות לא כל כך נעימות. נכנסתי השבוע לחנות של חולצות מתוקות שמצוירות ביד. כשהמוכרת ראתה שכמעט נחנקתי כשראיתי את המחיר היא הסבירה לי שזו עבודת יד אבל בכלל, זה מייד אין ברלין אז מה יש לי להגיד על זה. ונשבעת שהעיניים שלה קצת נצצו מהתרגשות.


סמטה ברלינאית בדרך לקולנוע

הכרתי כאן באוניברסיטה זוג חברים, דוקטור ודוקטורית, שניהם גרמנים מבטן ומלידה ובכלל מקלן, אבל הם נורא רצו לקחת אותי לסיבוב בעיר. אז נסענו והם הראו לי איפה עמדה החומה ואיפה עבר הגבול ואיפה חצו את הגבול ואיפה מתו על הגבול ואיפה מתו על החומה, והופ עברנו ממזרח למערב, והופ אנחנו שוב במזרח, ופעם לא הייתה כאן חנות שוקולד כי זה היה המזרח וזה לא היה במערב המהמם, ואת רוצה לרדת מהאוטו לראות איפה עמדה פה החומה? ובשלב מסוים חשבתי די, באמא שלכם, כמה אפשר לטחון ולהנציח את איחודה של העיר? אני לא מזלזלת, אני באה מירושלים "המאוחדת", ואני מניחה שגם אם קוריאה תתאחד ימלאו את העיר במגנטים. אבל השוטר המגוחך הזה בצ'ק פוינט צ'רלי היה איזה נקודת שבירה בשבילי. בצ'ק פוינט צ'רלי הייתה נקודת המעבר והביקורת בגבול שבין המזרח למערב ורק אמריקאים ואזרחים זרים יכלו לעבור שם. אחרי האיחוד ועד היום העמידו שם מוזיאון ואיזה בוטקה ובחור, הוא בטח טורקי בכלל, הלבישו אותו במדי חייל אמריקאי שעומד ומנופף בדגל אמריקה לתשואות הפלאשים של התיירים.

פעם פגשתי מתנדבת גרמניה בלונדינית, זה היה כשהייתי בבית החולים לפני כחמש עשרה שנה, והיא סיפרה לי שבגרמניה לא תולים דגלים כי זה בגדר לאומנות ולא לאומיות. שהיא לא תמיד מספרת שהיא מגרמניה כי היא לא מרגישה נעים עם ההגדרה והמבטים שזה והמבטא נותן לה.

בקיצור, קורה פה משהו מעניין. היום כשאני מסתובבת בברלין וסוקרת, כולם פה עפים על עצמם. תולים דגלים בכל פינה, מקדשים את המסורת הגרמנית וגאים במסורת ובהיסטוריה הגרמנית (להוריד פה ושם כמה שנים, אבל די להתקטנן, מי יזכור בהיסטוריה הכללית) עושים סרטים על ברלין, מוזיקת טכנו מעולה, נח לחיות פה, הכלכלה מהחזקות באירופה, אנשים מתים להגר לכאן, מדיניות הרווחה והסעד כאן מדהימה, הקנצלרית אישה, וראש העיר הומו מוצהר.

 כל זה לא היה כ"כ צורם לי, אם לא הייתי רואה במקביל את התהליך ההפוך הישראלי. אצלנו פוסט ציונות כבר הפך לביטוי מקובל, הנשיא לשעבר אנס, אסירים לשעבר בשלטון זה לא כזה נדיר ואפילו אלמנטרי, המחירים בשמיים, הכלכלה איומה ולא שיוויונית, והקיום והעתיד הוא קשה. והעיקר הוא, שאנשים כבר לא מתים למות בעד ארצנו.
ההיסטוריה שלנו מאידך, היא משהו שהתגאינו לגדול עליו, אבותינו שעזבו את החיידר באירופה (ובאפריקה אבא, ובאפריקה) עלו ארצה ובכפות ידיהם ובמכנסיים קצרים בנו ארץ שטופת שמש ומדינה סוציאליסטית ומאושרת, כבשו ביצות וערבים כשזה עוד היה סקסי. אז אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. אחרי, אפעס, לא משהו.

עוד סמטה ברלינאית קצת יותר מוכרת

אלוהים מטייל בברלין

הלכנו לשוק בשבת אחרי הצהריים. אני נעצרתי להסתכל על הצוענים היפים שרים, ושמש הלכה לקנות פירות. היא חזרה וסיפרה לי שכמה בחורים דחפו אותה בתור, ובהתחלה היא נעלבה, אבל אז היא שמעה שהם מדברים עברית וסלחה להם. "זו לא אשמתם", היא הסבירה לי במבט שליו, "זו התרבות שלהם".

זאת היא השמש שלי. שמש היא אישה קוריאנית מופלאה, שנמצאת איתי כבר הרבה שנים ועוזרת לי. היא מקסימה, היא אסיתית יפה, היא חכמה וקצת משוגעת, והיא מצחיקה אותי. במהלך השנים שתינו נקלענו למצבים שונים, ולא תמיד פשוטים והפכנו לחברות טובות. אני ג'ינג'ית עצבנית והיא מאמינה עדינה שנהייתה ישראלית. היא מאמינה באלוהים ומאמינה באדם. אני לא פגשתי הרבה אנשים שאוהבים את ישראל כמוה, אוהבים ומאמינים באמונה שלמה שהגאולה תבוא רק מציון. וכן פגשתי כמה ישראלים בחיי. למשל עם בן זוגה היפני היא מתעקשת לדבר רק בעברית. שפת הקודש וזה, דברים שמזמן מיצינו. שמה המקורי הוא מינה, אבל כשהגיעה לארץ בעקבות אמונתה בישוע, היא החליטה לשנות את שמה לשמש. יהיה קשה לתקצר את האישה הזאת לפוסט אחד. תצטרכו לחכות לסרט.

בדרך לשוק ראינו ברחוב אורניינבורג את בית הכנסת היהודי עם הכיפה המוזהבת, ולידו הרבה אנשים מצלמים אותו או פותחים ספרי תיירות וקוראים. זה הרי לא רק בית כנסת. על הבית המפואר מתנוססת הכתובת: פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים (ישעיהו כ"ו, ב). אני לא באמת בטוחה מה זה אומר אבל לפי הפירוש האישי שלי זה נשמע מלהיב וישר רציתי לצלם את הגויה הצדיקה שלי מתחתיו. חוץ מההתרגשות האישית, המשפט הזה נראה לי קצת גויים פרנדלי, בנוסח תראו איך אנחנו אוהבים אתכם כי אתם כאלה מהממים- שזה קצת אדיוטי אם זה נכון, כי זה כתוב בעברית. אבל כך או כך בית הכנסת הזה נבנה במאה ה19 ובליל הבדולח המון נאצי ניסה להצית אותו (שוב, לא גרמנים, נאצים. נא-צים), נפגע אח"כ בהפצצות על גרמניה, וגם שימש כאולם אחסון עבור הצבא הנאצי. בית הכנסת נחשב היום פעיל אבל אני חייבת להוסיף שהוא סגור בשבת, וזה עוד דבר שטרם פגשתי. בית כנסת שסגור בשבת... אבל תכלס, אם יהיה פתוח בשבת איך יגבו דמי כניסה? זה הרי נגד חוקי הדת.

את בתי הכנסת כבר למדנו לזהות לפי שני השוטרים הגרמנים השמנים שעומדים ליד כל בית כנסת ואתר יהודי או בית קברות ומאבטחים אותו. בהתחלה זה צמרר אותי. איך בברלין של היום וגו', אבל בהמשך שיניתי את החשיבה, ואני חושבת שזה דווקא נורא יפה, ועליהם כשומרי ישראל. קצת מטריד, שאדם צריך כל כך הרבה שמירה. כנראה לא בכדי.

 

FOLLOW THE PINK TUBE

השבוע סוף סוף התחלתי ללמוד. ביום הראשון שהלכנו לאוניברסיטה, הסתבכנו קצת בדרך. סטודנט גבוה שעבר שם הצביע לכיוון בו עלינו ללכת והסביר: JUST FOLLOW THE PINK TUBE ואני הכי הרגשתי כמו עליזה בארץ הפלאות, וחשבתי שזו הכוונה מקסימה למצוא את דרכי בעיר זרה. הוא התכוון לצינורות מים ארוכים ממתכת שבנויים לגובה שישה מטרים בחלקים מהעיר, וצבועים בורוד או בכחול. תפקידם הוא לפתור בעיה שיש לברלין עם מים, וסכירה של אדמה בזמן בנייה. אני, כאמור, מצאתי להם תפקיד אחר.

במזכירות טיפלה בי אישה שבכל מקום נורמלי אחר וודאי היו קוראים לה אתי, אישה קצת מנפופה מבולבלת, עם ג'ינס ישן כחול כהה כזה, משקפיים וכתם על החולצה. אבל כשהמזכירה הצעירה והבלונדינית ניגשה לבקש ממנה משהו היא הקפידה לפנות אליה בשם התואר "פראו...", ומסתבר שנימוסים והיררכיות עושים לי תחושה נעימה בגב. חכו, זה בטח יעבור מהר.  
התכנית שאני לוקחת היא באנגלית ונקראת "ברלין פרספקטיב", כלומר קולנוע, אמנות, היסטוריה, ארכיטקטורה שכולם קשורים לעיר ברלין. ברלין עם אג'נדה, שזה אך מתבקש לעיר כזאת פוליטית. בגלל שצר עולמי ואני גאה בזה, לקחתי שני שיעורים על קולנוע בברלין כי אני קולנוע, שיעור על עקבות השואה בברלין של היום כי אני יהודיה, ושיעור על ברלין כעיר מחולקת בשנים 45-90 כי אני טקסט פוליטי.
בכיתה יש מגוון מאד מדליק של תלמידים: אחד מארה"ב, שתיים מסין, אחד מדנמרק, אחד טורקי, אחת מצרפת וג'ינג'ית אחת קטנה מישראל. הם כולם חמודים, בייביז כאלה, אבל אני מקווה שיש להם מה להגיד. כמובן שאני היחידה שם שמנסה להוכיח כל הזמן שזה בסדר להיות ישראלית ואמנם מייצגת אומה, אבל אני אפילו די חמודה.
בהתחלה כל אחד הציג את עצמו, וכשהגיע תורי הסברתי למה אני לוחשת. פעם הייתי מתנצלת לפני שדיברתי, עכשיו כבר לא. כשסיימתי את דבריי הכוללים את יחסי לקולנוע אירופאי בכלל וקולנוע גרמני בפרט, המורה אמרה זה מדהים, את לוחשת וכולם שומעים אותך. צחקתי והסברתי לה שאני לוחשת מאד גבוה. זה לא רק הווליום, זה  הטון.

 
כשסיפרתי שאני מתל אביב הקרואטי השתעל והצרפתיה נעלמה משם. הבנות נאנחו מקנאה כשסיפרתי כמה חם בבית. וחוץ מזה נראה לי שהבחור הטורקי עשה לי עיניים. יש כבר שלום איתם, נכון?

 

הגרמנים באים או לא?

 

התעוררתי לבוקר שקט ורגוע בברלין. לקחתי את הקפה שלי ומה היה יותר מתאים מזה מלפתוח את המחשב הנייד שלי ולשמוע ברדיו מישראל את הצפירה. עלו בי הרבה מחשבות על הצפירה הפרטית שלי, שלא נשמעת ברחובות אבל עדיין מקפיאה בי משהו. על מה זה מעורר בי ומה המשמעות של יום שואה במקום כל כך רחוק ועדיין מעולם לא היה קרוב יותר. ואם אצלנו בישראל זיכרון השואה והניצולים הופך למחולל, מה משמעותו דווקא כאן, ובתאריך השרירותי הזה.

ירדתי לרחוב. יש משהו מצמרר במחשבה שזו הרי לא באמת ברלין חדשה. שהכבישים אולי שופצו, הטכנולוגיה אולי התקדמה, אנשים אולי הפכו להיות טובים, אבל כמו באירופה הרחובות הם אותם רחובות והבתים הם אותם בתים. אנשים מזדרזים לאנשהו בלי לשים לב. תכלס, לא שבתל אביב הרחוב היה שונה ביום הזה.

בערב הלכתי לערב של "בית הקהילה", במערב העיר. באזור היותר "צפוני" של העיר. לא ידעתי מה מצפה לי שם. קצת מצמרר היה לראות בכניסה כמה שוטרים עומדים ומגינים על המקום, ובדיקת תיקים בכניסה אה-לה שדה התעופה. גרמניה 2013 ומישהו צריך לשמור על היהודים כשהם מתכנסים. בפנים, להפתעתי, היו איזה מיליון אנשים. לא שישה, אבל הרבה. היו המון זרי פרחים ואבוקת אש. לא יודעת למה חשבתי שהטקס יהיה באנגלית, הכל היה כמובן בגרמנית ולא הבנתי כלום. הבנתי יודן. הבנתי נאצים. הבנתי גטו. הבנתי ברלין. יופי. אלס גוט. אני מתגעגעת הביתה.

לפני שהגעתי לברלין היה לי חשוב לגמור את הספר לבד בברלין, של האנס פאלדה. הספר מספר על האנשים הגרמנים הפשוטים בזמן המלחמה בימיה האפלים של ברלין. קשה לראות שמות של מתים ורחובות מהספר קמים כאן לתחייה. הספר מספר על זוג גרמנים זקנים, שאחרי מות בנם בחזית חילקו גלויות מחאה נגד הפיהרר ברחבי העיר וזעזעו את הגסטפו. הם חילקו הרבה גלויות בכיכר אלכסנדרפלאץ, שנמצאת ממש לא רחוק מהבית שלי, או הגרמני המלשן הפחדן העלוב שהיה מוכן למכור את אשתו וילדיו גר ברחוב פרידריכסהיין המגניב, או הזוג שהעדיף לא לדעת מכלום ורק לגדל את תינוקם חיו בארקנר. המפקדה (לא של הגרמנים, של הנאצים. הנאצים, זה שונה) הייתה במואביט, שאתמול בדרך ראיתי שלט מכוון לשם, תלוי בין העצים הגדולים והירוקים.

 

 

את הסבון הבאתי מהבית

הגענו אתמול מותשות לברלין שנראתה עצובה ואפורה, אולי זה השקט האירופאי הזה ברחובות. אולי זה כי אני עוד לא יודעת אותה. היום ניסיתי לצאת מהדירה, לבשתי את הגטקעס הכחול שאמא קנתה לי, ויצאתי החוצה. תוך כמה רגעים הידיים שלי נשרו והאף שלי קפא ולרגע התגעגעתי לחמימות של לילות ירושלים... כמה אנשים חלפו על פני במהירות באופנים שלהם, ואני הבטתי במפה כמו איזה תיירת. חמוד אחד שיצא מבית קפה שאל אותי משהו בגרמנית כבודק לשלומי, וכשחייכתי הוסיף כדי לוודא- אלס גוט? הנה, אני כבר מתחילה להבין חמודים גרמנים.  

 

הדירה ששכרתי באזור המיטה מאד מתוקה, פשוטה, נקייה ורחבה. לי יש מיטה גדולה ולשמש יש מיטה גדולה משלה. מיטה במיטה... המקלחת מבאסת, עם מין חומה מסביבה שאין לי מושג איך אטפס אותה. שמש מצאה למטה מכולת קטנה של טורקים עם גבינות טעימות ותה. עכשיו אני יושבת לי בחדר עם כוס תה, מביטה החוצה למרפסת הענקית, מבעד לדלת הזכוכית יש שכונה שנראית שכונה קומוניסטית משנות החמישים. בניני מגורים דהויים במעין חצר פנימית, מלא דירות צפופות. הכל אפור בחוץ, וכמה עצים שהעלים נשרו מהם עומדים עירומים. אורות מתחילים להידלק בחלק מהבתים אבל לא מצליחים להאיר משהו. אולי אני עדיין שבויה בטראומות, אבל כשאני מביטה למטה במעברים האפלים שבחדרי המדרגות אני רק חושבת שיש שם כמה מקומות מעולים שיהודים יכולים להתחבא שם. אני ארד לבדוק מחר.

בכלל, מוזר להיות בחו"ל ולא למהר לשום מקום. בגלל שבאתי לתקופה כזאת ארוכה אין דחיפות לצאת מהר ולהספיק הכל. לאט, יש לי זמן לגלות את העיר הזאת, עיר עם עבר מדמם והווה פורח. בינתיים זה רק עצים בשלכת מחלוני.